"נוסטלגיה"

סרקתי כמה צילומים ישנים והחלטתי לעלות אותם כאן.



הצילום הראשון הוא שעות ספורות לפני המוות של הישן והיציאה לחופש ממדינה טוטליטרית

צילום ממסיבת פרידה, לא מזהה את כל האנשים וחלק גדול מאלו שאני מזהה פרצופים אני לא זוכר את שמם… לפני הלילה האחרון שבה ישנתי במדינה שנולדתי בה בטעות. טעות שלא יכולתי לתקן לפני למרות שרציתי. לילה האחרון ואז לא יהיה לי יותר קשר עם הכעס, הסבל והכאב של לחיות במדינה בשם אורוגואי.

לילה אחד והכל נגמר, מוות טקסית ולידה מחדש… הרגע שלפני האושר.
שמחה על זה שאני חי וקיים ויש לי את הזכות לבחור איפה. הייתי ציוני בערך מגיל 5. נמנע ממני לעלות לארץ אז מסיבות די ברורות…
בגיל תיכון נמנע ממני מסיבות הרבה פחות ברורות…
כמה ימים לפני יום הולת 18 אי אפשר לעצור אותי… היה שלום אורוגואי, שלום ולא להתראות.



בגלל איחור של המטוס הייתה לי תקופת עוברות קצרה ברומה.

פיספנו את טיסת ההמשך, קיבלנו מלון, אוכל, קצת כסף כיס… וגם גילינו שרוב הנוסעים במטוס עולים לארץ למרות שהרוב פחדו להגיד את זה לפני הנחיתה.
תקופת הפחד עומדת להיגמר, אומנם אחר כך גיליתי שבישראל אני נחשב לשמאלני מסריח… אך זה שיפור על יהודי מלוכלך ושמאלני מסריח… שיפור של כ-50%.

רומא הייתה הברדו שבין העבדות לחרות.

וכן, לפני ששואלים, אני עדיין שמאלני וציוני.



ישראל קיבלה אותי עם ידיים פתוחות, ציוני זה לא אומר עיוור. ידעתי שאני מגיע למדינה לא ממש דמוקרטית, שמחזיקה שטחים ותושבים שלא שייכים לה, שהשלטון הוא כאילו שמאל, וכו'… אך בית זה בית וכאן יהיה לי כיף להילחם על הדעות שלי.

קיבלתי צריף לחיות בו.

השירותים בחוץ ואני שמח עד השמיים!!!
פעם ראשונה בחיי (מגיל כמעט 5) שיש לי מקום משלי.

הללויה!

נולדתי מחדש, שרפתי את כל הגשרים. מאז לא חזרתי ולא חשבתי לחזור לביקור באורוגואי, למרות שבימינו השילטון נורמלי (על פניו, עד כמה שאפשר לדעת מכאן), כל חיי בישראל, הפרק ההוא מת.
יש לי רק דרכון אחד: אזרחות ישראלית ולא זקוק לשום אזרחות אחרת. לא נעים לי להגיד אבל אני די מרחם על אלו שיש להם 2 ועוד יותר לאלו שמתאמצים לקבל אזרחות נוספת.